גם היום בעידן הדיגיטלי, כשאני מתעניינת בספר מסוים, תמיד אעדיף לרכוש עותק פיזי. ספר שאוכל להחזיק בידי, לשאוף את ריח הדפוס ולדפדף הלוך וחזור. בילדותי, הרבה לפני הנטפליקס והטלויזיה בכבלים, הייתי לפחות פעם בשבוע שמה פעמיי לעבר הספרייה הציבורית, הרחק במרכז העיר. לפעמים עם חברים ולעיתים לבדי, הייתי חוצה את העיר לאורכה.
בקיץ בשמש הקופחת ובחורף בקור ובגשם. עוצרת לקנות מסטיק או ברד בקיוסק זעיר של האיש הזקן במדרחוב, וחיש עולה במדרגות הרחבות לבניין הספריה. הייתי נכנסת וסובבת בין המדפים זמן רב, מתלבטת ארוכות כי צריך לבחור שלושה ספרים בלבד.
באוויר הספריה עמד ריח של ספרים ישנים ובלויים מידיים רבות מספור שדיפדפו בם. לבסוף הייתי בוחרת כמה מועמדים. פותחת כל ספר, מעלעלת, קוראת קצת מההתחלה, קצת מהאמצע בדילוגים, וקצת מהסוף. בודקת כמה חותמות יש על כרטיס הספר ומעיינת בתאריכים, כדי לקבל התרשמות לרמת הביקוש שלו, ולאורך זמן קריאה ממוצע של הקוראים הקודמים. אין דבר מאכזב יותר מספר לא מעניין אחרי כל הטרחה הזאת. לבסוף, בלית ברירה הייתי בוחרת לי שלושה ספרים. מחתימה את הספרנית על הכרטיסים ואצה הביתה, כולי ציפייה והתרגשות מההרפתקאות המופלאות המצפות לי בתיק הספרייה. על מה אקרא הפעם? הייתי מגיעה הביתה, נכנסת לחדרי, משתטחת על המיטה, וצוללת לתוך עולמות חדשים, נסחפת בהרפתקאות מסעירות. על מסעות, על ספינות ופירטים, איים בודדים ואוצרות אבודים, על אנשים מארצות רחוקות ותרבויות מאוד שונות מארצנו הקטנטונת, וגם על התלאות של החלוצים בראשית היישוב בארצנו, על דני דין הילד הרואה ואינו נראה, חסמב"ה החבורה הסודית, ועוד ועוד.
כך גמאתי ספרים רבים מספור. העולם השתנה רבות מאז. הילדים של היום מבלים חלק גדול כל כך מזמנם במסכים, וקטן כל כך בקריאת ספרים. וכך גם אנו המבוגרים. קשה לנהוג אחרת כאשר יש כל כך הרבה הסחות דעת. עסקים מדומים בדמות פייסטוש, אינסבוק ודומיהם. וזה ממש חבל. לספר יש כוח מיוחד, מסתורי אפילו. זה לא כמו לקרוא פוסט או כתבה, טובה ככל שתהיה, באתר אינטרנט או בעיתון. קשה להסביר זאת. אומרים שספרים הם חברים. אני מרגישה שספר הוא כמו חבר ותיק שאפשר תמיד לחזור אליו, ומרגישה בת מזל שגדלתי בעידן הטרום דיגיטלי, לפני כל הסחות הדעת שמקשות לצלול לתוך ספר טוב. ואם כבר דיגיטלי אז רק https://laitman.co.il/